הפקעת קרקעות

למידע אודות הקריטריונים חדשים לפיצויי הפקעת מקרקעין מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל – לחץ כאן.

הפקעת מקרקעין היינה אחד מהאירועים המתסכלים ביותר הקיימים לבעל מקרקעין. מידי שנה מתבצעות אלפי פעולות של הפקעת מקרקעין תוך פגיעה קשה בזכויותיהם הבסיסיות של בעלי הזכויות בקרקע.
במאמר זה נדון בסוגיית האזרח הקטן מול הרשות הציבורית, זכותו וחובתו של בעל המקרקעין אל מול טובת וחובת החברה, והאיזון בין הגורמים. באופן האבסורדי, מדינת ישראל ממשיכה לנהוג על פי פקודה מנדטורית שנחקקה ע"י שלטון וריבון זר תוך פגיעה קבועה ומתמשכת בתושביה, וזאת בניגוד לפסיקה המתפתחת ודינמיות המדינה באלף השלישי.

הפקודה המנדטורית, מכוחה מבוצעת הפקעת מקרקעין כוללת הוראות ארכאיות, אשר סוטות במידה ניכרת מרוחו של המשפט הישראלי, מנוגדת לחוקי יסוד ועומדת באופן ברור בניגוד להלכות המושרשות היטב באנגליה ובארה"ב. זכותה של המדינה, לבצע הפקעת מקרקעין מאדם, ללא כל פיצוי, מנוגדת לחובת החברה לשפות את הפרט, כאשר נהנית היא משטחו הפרטי וכאשר שיעור הפגיעה, חורג מתחום הסביר ומחייבת את המדינה בתשלום פיצוי כספי.

במאמר זה, נציג את דברי הכנסת, הצעות חוק ופסיקה , בהם הוסבר מדוע אין לפצות את בעל המקרקעין במקרה של הפקעת מקרקעין וזאת עד לגובה של 25%.

המסגרת הנורמטיבית בנושא הפקעת מקרקעין:

1. סעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943, קובע: "לא היה בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח ממנו גדול מרבע שטח הכולל של החלקה ממנו נלקח: בתנאי שאם הוכח כי אם לא ישולמו לו פיצויים יהא נגרם לו סבל, רשאי שר העבודה או שר התחבורה, לפי שיקול דעתו, ליתן אותו סכום הפיצויים שימצא לנכון מתוך התחשבות בכל נסיבות העניין".

2. בסעיף 8 (1) נקבע: "היה גודל השטח שנלקח עולה על רבע החלקה שממנה נלקח, ישולמו לבעל הקרקע שנרכשה פיצויים בעד השטח העודף על הרבע".

היסטורית הפקודות:

מכוח שתי פקודות:

1. פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) –  נחקקה בשנת 1943 ותוקנה לאחרונה בשנת 1946. מאז ועד היום לא תוקנה הפקודה. גם נוסח חדש לא ניתן לה על ידי המחוקק הישראלי, ונוסחה המחייב הוא אנגלי. הוראותיה של הפקודה הינן ארכאיות, סוטות במידה ניכרת מהוראותיו ומרוחו של המשפט הישראלי, בפרט לאור קביעת חוקי היסוד של הפקעת מקרקעין.

2. פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) – נחקקה גם כן בשנת 1943 והוראותיה הדרקוניות הורחבו בידי המחוקק הישראלי בשנת 1951, ומאז ועד היום היא לא תוקנה ולא הותאמה לרוחו החדשה של המשפט הישראלי.

מדי שנה בשנה מתבצעות אלפי פעולות של הפקעת מקרקעין, תוך פגיעה קשה בזכויותיהם הבסיסיות של בעלי זכויות וטובות הנאה במקרקעין המופקעים. הוראות הפקודות היו אולי ניתנות להצדקה מנקודת השקפתו של השלטון הזר המנדטורי על ארץ ישראל, אשר נחקקת בידי ריבון זר, הדואג לאינטרסים שלו, להבדיל מחקיקה אשר נחקקת על ידי גוף פרלמנטרי של המדינה ויודגש ל-""natives במושבות הכתר של אנגליה (לדוגמת פלסטינה דאז) חל חוק שונה לחלוטין מאשר זה שחל באנגליה עצמה. באנגליה עצמה, הדגיש המשפט האנגלי את חשיבות הזכויות של הבעלים הפרטי. זכויות המחייבות כי הסדרת השימוש בכוח הפקעה תהא שייכת לתחומו של המחוקק הריבוני בלבד; כי הסמכת הפעלתו תיעשה בזהירות ואך למטרה אשר לציבור עניין בה, ושהכרחי להבטיח תשלום פיצוי מלא לבעלים על הנזק שנגרם לו עקב הפקעה.

"The legislature alone can, and indeed frequently does, interpose, and compel the individual to acquiesce. But how does it interpose and compel? Not by absolutely stripping the subject of his property in an arbitrary manner; but by giving him a full indemnification and equivalent for the injury thereby sustained" .( Blackstone כרך 1 עמ' 135)

יתירה מכך, הקביעה כי אנגליה תשלם באופן קבוע פיצויים מלאים בגין הפקעת מקרקעין הודגשה בפסק הדין של בית הלורדים במשפט Burmah oil V Lord Advocta (1965) A.C 75, בו נקבע כי בכל מקרה ישולמו פיצויי הפקעה למעט מקרים נדירים וחריגים בהם לא ישולמו פיצויים בגין הפקעת מקרקעין, כדוגמת במצב מלחמה. לעניין זה פסק הלורד Parce:

"... the express practice of parliament for 250 years and more has clearly shown that there is no con-current necessity to deprive the subject of compensation"

וכך נראה פסק דינו של ה – HOUSE OF LORDS מיום 27/7/04:
HER MAJESTY ATTORNEY GENERAL v BLAKE

בו נפסק:

"The common law has no power to remedy any perceived deficiencies in this statutory code. An attempt to do so would offend the established general principle, of high constitutional importance, that there is no common law power to take or confiscate property without compensation".

העיקרון המקובל לעיל, אשר השתרש באנגליה, כי בעל רכוש פרטי זכאי להגנה מלאה מטעם החוק על זכויותיו הקנייניות, וכי בעל הנכס שעבר הפקעת מקרקעין יבוא על תשלום פיצוי נאות, אושר אף כן מעבר לאוקיאנוס. בבית המשפט האמריקאי בעניין פרשנות הפקודה:

 "…no one can be called upon to surrender or sacrifice his whole property, real and persona, for the good of the community, without receiving recompense in value"

(Van Horne's Lessee V Dorrance; 1 Lae Ed. 391, 394)

פרשנותה של הפקודה אינה מוגבלת לתכלית אשר עמדה לעיני המחוקק המנדטורי בעת חקיקתה. תכלית החקיקה היא תכלית דינאמית, המשתנה ומתאימה את עצמה בהתאם לצרכי הזמן והמקום, המשתנים עם שינוי העתים, ובלבד שהפרשנות החדשה מתיישבת עם לשונה של פקודת הפקעת מקרקעין.

נכון להיום, לא ניתן להשלים עם חלק גדול מהוראותיה של הפקודה במדינת ישראל של היום. לא ניתן להשלים עם קצת מהוראותיה על רקע המשפט המנהלי של מדינת ישראל, לא ניתן להשלים עם הפגיעות הקשות שגורמות הוראותיה של הפקודה לבעלי זכויות וטובות הנאה עבור הפקעת מקרקעין.

על פי הפקודה מוסמכת המדינה (באמצעות השר) להפקיע שטח עד שיעור של 25% ללא תשלום פיצויים. אין למצוא הוראה כזו לא בדין האנגלי ולא בדין האמריקאי. הוראה זו גורמת לפגיעה חמורה בזכות הקניין ואינה עולה בקנה אחד עם הוראותיהם של חוקי היסוד.

הוראה זו אשר אין לה אח ורע בשיטות משפט מודרניות, מהווה בעליל פגיעה קשה בזכות הקניין. הוראה אשר מסמיכה לבצע הפקעת מקרקעין ללא תשלום פיצוי נאות והוגן איננה הוראת חוק שנועדה "לתכלית ראויה ומטעמים של טובת הכלל" וקשה לראות בה "חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" כקבוע בחוק היסוד. הוראה זו אינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל ופוגעת היא בזכויות האדם, ויש לפרשה על פי עמידתה בפסקת ההגבלה. "ניסוח של סעיף, בדבר חקיקה שקדם לחוק היסוד, אינו נבחן עוד על פי מידת הנחרצות והחד משמעותיות שלו, אלא על פי עמידתו בפסקת ההגבלה, אם פוגע דבר החקיקה בקניינו של אדם". (כב' השופט גרסטל ה"פ 11451/99 סימן טוב ואח' נ' משרד התשתיות ואח')

הפרשנות אשר הסבירה מדוע בעל מקרקעין אינו זכאי לכל פיצוי כספי במידה והופקע מחלקתו שטח של פחות מ- 25% הוסברה כך:

"החוק הקיים קובע, שאם קיימת הפקעת מקרקעין לצרכי דרכים או שטחים ציבוריים פתוחים, לא תשלם הרשות המפקיעה פיצויים בעד ההפקעה, אם השטח המופקע אינו עולה על 25% מכלל השטח הנפגע. הניסיון לימד, שטובת ההנאה שבעלי קרקעות מפיקים מביצוע תכנית של סלילת דרכים וקיום שטחים פתוחים וכיוצא בזה עולה בהרבה על 25% אלה שהם חייבים להפריש ללא תשלום פיצויים. לכן מוצע להעלות את האחוז שבעל קרקע חייב להפריש…" (הצעת חוק התכנון והבניה, תשי"ט-1959, בעמ' 315-314; הצעת חוק התכנון והבניה, תשכ"ג-1962, בעמ' 56).

נימוק ההשבחה אף צוין בדיוני הכנסת {ראו: ד"כ 37 (תשכ"ג) 1844-1843; ד"כ 43 (תשכ"ה) 2419}. בדומה, בהציגו את הצעת חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964, הסביר שר האוצר לכנסת כי הפחתת הפיצוי על-פי חוקי הרכישה השונים היא בשיעור הרווח הצומח לבעל המקרקעין בשל פיתוח האזור, ראו ד"כ 38 (תשכ"ד). דברים דומים נאמרו על-ידי שר הפנים ויושב-ראש ועדת הפנים של הכנסת בדיון בחוק לתיקון פקודת בנין ערים, תשי"ז-1957 {ראו ד"כ 22 (תשי"ז) 1970, 2336}.

ע"א 676/75 עיזבון פרד כיאט נ' הוועדה המקומית לתכנון, חיפה פ"ד לא (3) 785, בעמ' 792, מפי השופט עציוני, כי:
"…הטעם לפטור [מתשלום פיצוי מלא]… הוא שהמקרקעין מושבחים ובעליהם הקודמים, היינו אלה שמידיהם הופקעו, נהנים מהשבחה זו, בכך שעודף הקרקע נשאר בידם והם נהנים מההתפתחות הכללית של האזור".

מסקנתו הייתה כי המקום והמקרקעין שעברו הפקעה בשלמותם ובעליהם אינם יכולים ליהנות מכל השבחה אין להפחית מן הפיצויים.

3. שינוי מרכזי בפרשנות תכליתה של הפקודה התרחש עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד מעניק מעמד חוקתי (על חוקי) לזכות הקניין של הבעלים המקורי, שעבר הפקעת מקרקעין. באזור בין זכות הקניין של הבעלים המקורי לבין צרכי הכלל חל שינוי בהבנה חדשה של תכלית הפקודה והחלה התחשבות גוברת בזכויותיו של הבעלים המקורי.

4. כיום ברור, כי הוראות הפקודה, אינן עולות בקנה אחד עם הזכויות היסודיות, המוקנות לאזרח במדינה מודרנית ונאורה, ולא כל שכן, אין הן בגדר "חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל" .

5. עמדתנו היא כי לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקובע מפורשות כי אין לפגוע בקניינו של אדם, עומדת פקודת הדרכים בניגוד לו, תוך שהיא מממשת זכות מנדטורית לפגיעה יסודית בזכותו של האדם לקניינו ולחירותו, כאשר לגוף השלטוני הזכות שכמעט בלתי נשלטת לפגוע בקניינו פגיעה חמורה ויסודית מבלי שלמבקש תהיה זכות הפיצוי בגין כך.

6. לסיכום, ניתן לקבוע כי כלל הטענות לאי תשלום פיצוי עבור הפקעת מקרקעין כפי שפורטו הן בדברי הכנסת והן בפסיקה הינם כי:

  6.1. הפקעת מקרקעין מיטיבה עם בעל הקרקע.
6.2. יתרת הקרקע מושבחת.
6.3. בעל הקרקע זוכה בהנאה שוות ערך אחרת.

ירידת ערך מקרקעין ו"תחום הסביר":

7. המחוקק אשר מצא לנכון לחזק את זכות הקניין והזכות לפיצויים בגין פגיעה במקרקעין (הפקעת מקרקעין), קבע בסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, כי בעל זכות במקרקעין זכאי לפיצוי בגין ירידת שווי מקרקעין כתוצאה מאישורה של תוכנית, ובתנאי כי ירידת ערך הקרקע אינה חורגת מ"תחום הסביר". רשויות התכנון והשלטון אשר היו אמורים לשלם את הפיצוי חסו תחת ההגדרה של "תחום הסביר" תוך ניסיון קבוע לטעון כי הפגיעה אשר קיימת במקרקעין היא מידתית ואינה חורגת מתחום הסביר ולפיכך בעל המקרקעין אינו זכאי לכל פיצוי בגינה.

8. המונח של "תחום הסביר" הגיע לפתחו של בית המשפט מספר פעמים ובשורה של פסקי דין נקבעו בבית המשפט שיעורים שונים של ירידת ערך מקרקעין שאותם רואים כעוברים את תחום הסביר:
בע"א 4390/90 אלישר נ' מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז המרכז, פ"ד מז(3) 872 נקבע:
"לפי חשבון זה המדובר בפגיעה של כ-30 אחוזים, ואין לומר כלל ועיקר כי ירידת ערך של חלקה ב-30% הוא בגדר הסביר, וכי צודק הוא שלא לפצות אדם על פגיעה כגון זו" (דברי הנשיא שמגר, שם, בעמ' 879);
בע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא, פ"ד מו(4) 627 נקבע:

"די שאומר, שלהשקפתי הפגיעה הנדונה במקרה שלפנינו – ירידת ערך של 26% מערכם של המקרקעין – חורגת מתחום הסביר" (דברי השופט מלץ, שם, בעמ' 646);
בע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' ברעלי פ"ד מט(1) 463, בעמ' 481 נקבע כי פגיעה בשיעור של 20% עוברת את תחום הסביר ומצדיקה תשלום עבור הפקעת מקרקעין.
בת"א (חי') 1514/80 משה"ב, חברה לשכון בנין ופתוח בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, קריית טבעון נקבע כי הפחתה של אפשרויות הבנייה כדי 1/6 לערך "בוודאי שאינה בתחום הסביר בכגון אלה";
בע"א 974/91 עמיד, חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה פ"ד נ(5) 104, בעמ' 109). פסק השופט אור בעניין שבו דובר בירידת ערך של פחות מ-10% משווייה של קרקע, נאמר כי:
"מוכן אני לצאת – לצורך ענייננו – מהנחה, שהפגיעה במערערות אינה עולה על הסביר, אם גם בלי להכריע בדבר. אך צודקות המערערות בטענתן, שלפיה אף אם הוכח כי הפגיעה במקרקעין מידתית ואינה עולה על הסביר, זכאותן לקבלת פיצוי בגין הפגיעה בעינה עומדת, כל עוד לא הוכח כי 'אין זה מן הצדק לשלם להם פיצויים'". ואכן, שם נפסקו הפיצויים "מן הצדק".
ולסיום, ההלכה המחייבת הינה דנ"א 1333/02 הועדה המקומית נ' הורוויץ בו הרחיב בית המשפט את קביעת כבוד השופט טירקל בע"א 3901/96 הועדה המקומית נ' הורוויץ, כי כל ירידת ערך מעבר ל- 2-3% מחייבת בפיצוי, תוך הדגשה כי לא ניתן לקבוע מסמרות בערך של אחוזים וכל פגיעה יש לבחון אותה לגופה.

9. האמור לעיל הינו ראיה לאופן השתרשותו של חוק היסוד כי אין לפגוע באדם וזכויותיו ללא פיצוי הולם:

"הדעת וחוק היסוד – אינם סובלים עוד שאדם ינושל מרכושו, או ייפגעו זכויותיו ברכושו אלא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש" (ס. 8 לחוק היסוד). הדעת וחוק היסוד – אינם סובלים עוד שהנפגע לא יזכה בפיצוי הולם עבור הנישול או הפגיעה, אלא אם הייתה זאת פגיעה מזערית שבמזערית (De Minimis) "פגיעה של מה בכך", "זוטי דברים" .

10. נדמה כי אין חולק, כי הפקעת מקרקעין , ללא מתן פיצוי וללא השבחת הנכס אינה מיטיבה עם בעל הקרקע. הפגיעה בו היא פגיעה קשה תוך פגיעה נוספת בשווי יתרת החלקה בה הוא מחזיק. לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שיקול הדעת המנהלי כפוף לעקרון המידתיות, כאשר בנסיבות בהן בעל המקרקעין (מנהל מקרקעין) אינו זוכה לכל הנאה מ-הפקעת מקרקעין, הרי שהפחתת הפיצויים תהא בלתי מידתית ועל כן פסולה.
לטעמי הסמכות שבשיקול דעת להפחית את הפיצויים, שימוש בשיקול דעת מקום שבעלי המקרקעין אינם זוכים לכל הנאה מן הפקעת מקרקעין , אלא להיפך יתרת שווי הקרקע פוחתת, איננה מידתית ולפיכך אינה כדין.

לעניין זה ראה דברי כבוד השופטת דורנר:
"הפקעת מקרקעין כשלעצמה פוגעת בזכות לקניין, אך הפקעה ללא פיצויים שווי ערך פוגעת בזכות במידה חמורה יותר … (עמ' 640)"
וכן:
"…פגיעה בקניין לצורכי ציבור הולמת בדרך-כלל את ערכי המדינה, והיא לתכלית ראויה. ברם כדי שפגיעה בקניין על-ידי הפקעת מקרקעין תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש, יש צורך בפיצוי הוגן ושווה ערך. בלא פיצוי כזה תפגע ההפקעה בשוויון. שכן, רק בעלי המקרקעין הדרושים לשימוש הציבור, להבדילם מבעלי מקרקעין או נכסים אחרים, יצטרכו לשאת במימון התועלת הציבורית בלי שקיימת הצדקה להטיל את המימון על בעלים אלה בלבד. פגיעה בלתי שוויונית בזכות היא פגיעה במידה העולה על הנדרש. ראו: דברי השופט מצא בע"א 6826/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר-סבא נ' חייט [12], בעמ' 296; בג"ץ 205/94 נוף נ' משרד הביטחון [13]; א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [23], בעמ' 545-547.
…תשלום פיצויים בשיעור הנופל מערך המקרקעין שהופקעו יהיה מוצדק רק אם עקב ההפקעה עולה ערך הרכוש שנותר בידי הבעלים או הם זוכים בהנאה שוות ערך אחרת". {עמ' 641, {עא 97 / 5546 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית-אתא נ' חנה הולצמן נה (4) 629}.

עקרון המידתיות בעניין הפקעת קרקעות:

11. יש לבחון האם הסבל אשר נגרם לבעל המקרקעין בשל הפקעת מקרקעין, חורג מהתחום הסביר ומכללי המידתיות:
כאשר מופקעת קרקע ללא מתן פיצוי כספי, נותר בעל המקרקעין עם חלקת קרקע פחותה, אשר שוויה הכספי נמוך משווי החלקה במלואה, ומחושב על פי גודל החלקה אשר עברה הפקעת מקרקעין.
ויוסבר: במידה והפקיעו 20% מחלקתו של בעל הקרקע, אזי, שוויה הכלכלי של הבעלות במקרקעין אשר החזיק בה בעל המקרקעין פחתה ב- 20% והינה שווה היום כ- 80% משוויה הכלכלי של בעלותו על הקרקע. משמע, בעל הקרקע נפגע מירידת ערך בעלותו הכלכלית בגובה של 20%. פגיעה זו אינה מדתית, אינה סבירה ולו היה מדובר בתביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה אין כל חולק כי בעל הקרקע היה מקבל את הפיצוי המגיעים לו.

תביעות בגין הפקעת מקרקעין ותביעות על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה משיקות בצומת של שווי וירידת אחוזי שווי הנכס המזכה את הנפגע בפיצוי הכספי, וכך בהתאם גם הפטור לשלם פיצויים לאלו אשר נגרם להם "סבל". משנקבע כי פגיעה מעבר ל2-3% מזכה בפיצוי על פי סעיף 197, יש להורות כי הפקעה החורגת מאחוזים אלה והגורמת ל"סבל" מזכה בפיצוי.
היעדר האיזון בין החוק לפקודה יוצר הפלייה ברורה ונזק כלכלי לבעלי המקרקעין בשל הפקעת מקרקעין. כל הפקעה על פי הפקודה, אשר לא משולמים בעבורה פיצויים, פוגעת בשווי הכלכלי אשר היה בידי הבעלים טרם הביצוע של הפקעת מקרקעין. שווי כלכלי זה הינו נדבך ישיר בין גובה ה-הפקעה באחוזים לבין כלל שטח החלקה. נשאלת השאלה מדוע על פי חוק אחד אדם זכאי לפיצוי מלא ועל פי הפקודה, איננו זכאי לפיצוי כלל.

12. על המדינה הקובעת הפקעת מקרקעין חלים כללי ההגינות המהותיים והדיונים. החובה לנהוג בסבירות ובכללי המידתיות.
המידתיות מהווה כיום אחד מערכי היסוד של המשפט המנהלי הישראלי וחלה היא לעניין כל פעולה של רשות מנהלית ישראלית.
13. עקרון המידתיות קובע, כי החלטה של רשות מנהלית היא כדין רק אם האמצעי השלטוני אשר ננקט, לשם הגשמתה של התכלית השלטונית, הוא במידה הראויה ועמידה בשלושה מבחני משנה עקרוניים המעניקים תוכן קונקרטי לעקרון המידתיות.
13.1. מבחן ראשון: קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי.
13.2. מבחן שני: האמצעי בו נוקטת הרשות המנהלית צריך לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר.
13.3. מבחן שלישי: הנזק שנגרם לפרט מהאמצעי שהרשות המנהלית נוקטת בו להגשמת מטרותיה צריך להיות ביחס ראוי לתועלת שאמצעי זה יביא.
14. המבחנים הינם מבחנים מצטברים, היינו, רק אם שלושת מבחני משנה אלה מתקיימים, ניתן לומר כי האמצעי שננקט על ידי הרשות השלטונית בהגשמת מטרתו הוא מידתי.

חובת שיקול הדעת של המדינה ושר הפנים:
15. כפי שטענו קודם, הפקעה ללא פיצוי מהווה פגיעה חמורה המנוגדת לחוק יסוד. זכות הפיצוי בגין הפקעת מקרקעין הינה זכות על, אשר על המדינה ושר הפנים לבוחנה ולאבחנה ולקבוע לו פיצוי בגין הפקעה זו. זכות זו אינה זכות שבשיקול דעת אלא הינה זכות שבחובה.
לעניין זה ראה דברי כבוד השופט ביין בפסק דינו כדלקמן:
"בסעיף 7 לפקודת הדרכים הוענקה לשרי העבודה והתחבורה הסכמות להעניק פיצויים טרם נגרם לבעל המקרקעין "סבל". נראה, שלאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הופכת סמכות זו שבשיקול דעת לחובה במובן שאי הפעלת שיקול הדעת לתשלום תהא בלתי סבירה בעליל, לפחות במקרים שברור בהם שבעל המקרקעין אינו מפיק כל תועלת מההפקעה (השווה בג"צ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל (3) עמ' 76-77 לפסק דינו של כבוד השופט זמיר. כן ראה בג"צ 2757/96 אלראי נ' שר הפנים (4) עמ' 21-22 לפסק דינו של כבוד השופט זמיר)" (ההדגשה אינה במקור – א.א.)

סמכותה של המדינה להעניק פיצויים למי שנגרם לו סבל עקב הפקעת מקרקעין, הופכת סמכות זו שבשיקול דעת לחובה במובן שאי הפעלת שיקול הדעת לתשלום תהא בלתי סבירה בעליל . משלא מוצאת לנכון המדינה להפעיל את סמכותה זו ואף לא לבוחנה אזי יש להורות על תשלום פיצויי הפקעה באופן מלא.