בית המשפט המחוזי בת"א קבע פסק דין תקדימי אשר מרחיק את היזמים לבנייה מקו המים בחופי ישראל

חופי הים התיכון של ישראל, משתרעים על פני כ-195 ק"מ. מתוכם רק כ-53 ק"מ נותרו כחופים לשימוש הציבור. בחישוב יוצא כי הדבר מותיר 2 ס"מ חוף לאדם. אמנם האוכלוסייה גדלה, אך הירידה בשטח החוף הנותר לשימוש ציבורי נובע מכך שעל החוף ובקרבתו נבנו מרינות, נמלים, מלונות ואף בתי מגורים. מצב דברים זה הביא הן את רשויות התכנון הן את המחוקק לנקוט צעדים לשמירה על חופי הים. לצורך כך נקבע הן בתכניות המתאר הארציות, ובעיקרם תמ"א 13 החלה על חופי הים התיכון, הן בחקיקה, איסור על בנייה ברצועה ברוחב 100 מ' לאורך חופי הים התיכון, רצועה שתוותר חופשיה מבנייה לטובת הציבור. רצועה זו אמורה להשתרע מזרחית לקו בו נושקים הגלים את החוף. 

עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי אשר עיקרה הוא סביב מלון סאן בבת ים, שבנייתו הסתיימה טוענת כי המלון נבנה שלא כדין, שכן הוא חורג אל תחום מאת המטרים האסורים בבנייה על פי תמ"א 13 – תכנית המתאר הארצית לחופים. בעתירה זו מתעוררת השאלה מהיכן מודדים רצועה זו, כיצד מודדים במונחים מדויקים את אותה נקודה ציורית בה נושקים הגלים לחוף. 

מהסקירה שערכה השופטת בפסיקה עולה כי במקרים רבים התעלמה המדינה מההוראות ומדדה את קו החוף בצורה שגויה, השופטת קבעה כי המרחק של תוכניות בנייה בחופים, שאושרו לפני חוק החופים בשנת 2004, ייקבע לפי המדדים שנקבעו בחוק החופים, כלומר 0.75 מטר מעל פני הים. מדובר בפסיקה תקדימית שכן התברר כי במשך שנים אף גורם ברשויות המדינה לא קבע באופן מוסדר כיצד מודדים את המרחק של מאה מטר. בעבר היה מקובל למדוד את המרחק מהחוף לפי קו גובה 0.0 מטר, אך במקרים רבים הסתבר כי קו זה נמצא בתוך המים. 

לגבי מלון סאן קבעה השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן כי יש לבטל את היתר הבנייה ולהחזיר את התוכנית לאישור המועצה הארצית לתכנון ובנייה אשר בסמכותה לאשר בנייה גם מתחת לקו ה-100 מטר. 

"מכל האמור לעיל עולות מספר מסקנות חשובות. הראשונה, כי לא המחוקק, לא הרשות המבצעת באמצעות גופי התכנון, לרבות המועצה הארצית לתכנון ולבנייה ואף לא בתי המשפט קבעו כי יש לפרש את קו המים העליון בתמ"א 13 כקו הנמדד מקו גובה 0.0. במקרים הבודדים בהם נמדד בפועל קו המים העליון לפי תמ"א 13, מקו גובה 0.0, הדבר נעשה במפורש בנסיבות ספציפיות של המקרה ולא כהכרעה עקרונית באותם מקרים היה צורך לברר את הקו המינימלי של רצועת 100 המטרים ועל כן נעשה שימוש בנקודת ייחוס זו, תוך שבהחלטות נאמר מפורשות כי אין מדובר בהכרעה עקרונית... מסקנה נוספת היא כי הן גופי התכנון, הן אנשי המקצוע הסכימו במסגרת הדיונים בחוק החופים כי אין לקבוע את הקו המפריד בין המים ליבשה כקו גובה 0.0, שכן קו זה נמצא במרבית הזמן מתחת למים, כך שהדבר יביא לצמצום משמעותי של רצועת החוף המוגנת, שהכוונה הייתה שרוחבה יהיה 100 מטרים. בנוסף, ניתן לראות כי הן המחוקק במסגרת חוק החופים, הן המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, במסגרת תמ"א 1 המוצעת, שקובעים, בדומה לתמ"א 13, מגבלות רבות על בנייה ושימושים בתחום 100 מ' מקו החוף, קובעים קו זה כקו גובה 0.75. היינו הרצועה נמצאת מזרחית לקו הנמדד מקו גובה 0.0. בכך החליטו הן הרשות המחוקקת, הן גוף התכנון העליון, כי הקו ממנו ראוי למדוד את רצועת החוף שתעמוד במלואה לטובת הציבור הינו קו גובה 0.75. אין כל הגיון להמשיך ולמדוד קו זה, לעניין תכניות שקיבלו תוקף בין השנים 1983 (מועד כניסת תמ"א 13 לתוקף) לבין שנת 2004 (מועד כניסת חוק החופים לתוקף) מקו גובה 0.0, הפוגע, שלא לצורך, בציבור הרחב".