סירוב לפינוי בינוי בשל היעדר כדאיות כלכלית, אינו מהווה סירוב סביר בנסיבות העניין.

בית המשפט המחוזי בלוד קבע כי יש לאכוף את הסכם הפינוי־בינוי במתחם כצנלסון, למרות התנגדותם של שני בעלי דירות. נקבע כי בפרויקט הושג רוב מיוחס מבין בעלי הדירות, כנדרש לפי החוק, וכי התנגדות הנתבעים אינה עומדת במבחן הסבירות.

מדובר בתביעה שהגישו בעלי דירות אשר התקשרו עם יזם בעסקת פינוי־בינוי לפי חוק פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי), תשס"ו–2006, נגד שני בעלי דירות שנותרו מחוץ להסכם. התובעים ביקשו להכיר בנתבעים כ"בעלי דירות סרבנים", לאשר את העסקה ולמנות גורם מקצועי שיחתום על ההסכם בשמם, בהתאם לסעיף 2(א)(2) לחוק.

בית המשפט קיבל את התביעה וציין כי תכלית החוק היא לאפשר קידום פרויקטים של התחדשות עירונית גם כאשר מיעוט מבעלי הדירות מתנגד באופן שאינו מוצדק. נקבע כי רק כאשר הרוב הדרוש מתקיים, העסקה נראית כלכלית, קיימות בטוחות מתאימות והוצעו לדיירים מגורים חלופיים ראויים – ניתן לראות בסירובם של מיעוט הדיירים כסירוב בלתי סביר.

במקרה זה, הרוב הדרוש אכן הושג, העסקה נמצאה כלכלית והובטחו ערבויות ראויות. טענת הנתבעים בדבר היעדר כדאיות נדחתה, ונקבע כי אינה מבוססת. גם טענות בדבר חוסר שוויון בין הדיירים או פגיעה אישית נדחו, ונקבע כי התמורות נקבעו באופן שוויוני ובהתאם לשווי הדירות. סירובה של אחת הנתבעות בטענה שדירת התמורה אינה כוללת שלושה כיווני אוויר הוגדר כסירוב שאיננו סביר.

לפיכך, הורה בית המשפט לאשר את העסקה כפי שנחתמה בין בעלי הדירות ליזם, ומינה עורך דין שייחתם על ההסכם בשם הדיירים המתנגדים.

ת"א 63837-03-22 איצקוביץ ואח' נ' נווה ואח'