בהמ"ש מחוזי חייב דייר למכור את הדירה לחברה המבצעת את פרויקט פינוי בינוי 

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה, התובעת, עדירן פיורה השקעות (1996) בע"מ, יזמה פרויקט פינוי בנוי במקבץ שהוכרז "מתחם פינוי בינוי", כהגדרתו בחוק פינוי בינוי (פיצויים). 

הנתבע, היה בעל הזכויות בדירה אחת בבניין ברחוב הנרייטה סולד 16, נהריה. התובעת התקשרה עם הנתבע ב-2 הסכמים. 

הראשון, לפיו רכשה את דירתו בבניין, אותו התכוונה להרוס על מנת להקים תחתיו בנין אחר במסגרת פרויקט "פינוי בינוי" והשני, לפיו התחייבה למכור לו דירה בבניין אחר ("דירת התמורה"). ביום 28.10.13 רכש הנתבע דירה נוספת בבניין. מגעים שהתנהלו בין התובעת והנתבע בקשר לדירה הנוספת שרכש לא צלחו. 

לאחר שחלף המועד בו היה על התובעת למסור לנתבע את דירת התמורה, הנתבע הודיע לתובעת על ביטול ההסכמים שכרת עמה ואף הגיש נגדה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב כך שהתובעת, לטענתו, הפרה את החוזים עמו (תביעה זו מתנהלת בפני מותב אחר בבית משפט השלום). 

התובעת, מצידה, הגישה נגד הנתבע תביעה זו וביקשה להצהיר כי הנתבע הפר הפרה יסודית את החוזה שכרת עמה, בכך שרכש את הדירה הנוספת בבניין וכן ביקשה לפסוק לה את פיצוי בגין הפרה זו, כקבוע בהסכם. התובעת גם ביקשה להצהיר כי החוזה לפיו רכשה את דירת הנתבע הינו בתוקף, וכי לנתבע מגיע, לכל היותר, פיצוי בגין איחור במסירת הדירה בבניין האחר.  

התובעת ביקשה להכריז על הנתבע כ"דייר סרבן" ולחייב את הנתבע למכור לה את הדירה ולחילופין, ביקשה התובעת לחייבו למכור לה את הדירה הנ"ל ולחילופין, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע לפצותה בין הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת הסכמים אלה.

מראיות הצדדים עולה השתלשלות הדברים כדלקמן: 

א. ביום 5.9.04 החליטה ממשלת ישראל לאמץ המלצות הועדה לפינוי ובינוי והכריזה על מתחם "הפינה" (בו כלול בין היתר, הבניין בו מתגורר הנתבע כפרויקט        לפינוי לשם בינוי). 

    ביום 5.9.10 הוארך תוקף ההכרזה וביום 8.9.10 הוארכה ההכרזה בפעם השלישית ל-6 שנים נוספות.

ב. התובעת החלה להתעניין בפרוייקט בשנת 2006, ובשנת 2009 כרתה את ההסכם הראשון לרכישת דירה בבניין – עם משפחת קדימון.

ג. בשנת 2006 הגישה התובעת בקשה להיתר בניה לבנין ברחוב ז'בוטינסקי 18, נהריה (בו אמורה להיות דירת התמורה שהנתבע היה אמור לקבל מהתובעת)      ("בנין ז'בוטינסקי").

    מנהל התובעת הצהיר כי לפי מידע שקיבל ניתן היה לבנות במתחם בנין בן 5 קומות. התובעת ביקשה הקלה – להקים בנין בן 7 קומות.

    בשנת 2012 קיבלה התובעת היתר לבניית בנין בן 4 קומות מעל קומת עמודים ובו 12 דירות.

    כחודש לאחר מכן הוחל בבניית בנין ז'בוטינסקי. בחודש יוני 2016 קיבלה התובעת היתר לבניית קומה נוספת ויחידת דיור נוספת. 

ד. בחודש ינואר 2011 נחתמו הסכמים בין התובעת ובין משפחות בלסון וצבע לפיהן רכשה מהם התובעת את שתי דירותיהם בבנין, תמורת דירות בבנין                  ז'בוטנינסקי

ה. ביום 27.2.11 נכרתו בין התובעת לבין הנתבע 2 הסכמים:

    (1) הסכם לפיו מכר הנתבע לתובעת את דירתו בבנין. 

    (2) הסכם לפיו רכש הנתבע מאת התובעת דירה בבנין ז'בוטיסנקי, תמורת דירת הנתבע, ותשלום מזומן בסך 200,000 ₪ ("דירת התמורה").

    בהסכם זה נקבע, כי דירת התמורה תימסר לנתבע תוך 24 חודשים ממועד חתימת ההסכם, אך לא יאוחר מ- 26.2.14 (כאשר איחור של עוד 90 יום לא יהווה      הפרה).

    במעמד החתימה קיבל הנתבע מאת התובעת מקדמה בסך 10,000 ₪.

ו. ביום 14.4.13 התקשרה התובעת עם פלג פתוח מקרקעיו בנהריה בע"מ ("פלג"), בהסכם במסגרתו העמידה פלג לתובעת הלוואה בסכום של 3.5 מיליון ₪.      התובעת התחייבה להחזר ההלוואה מתוך תמורת מכירת הדירות בפרויקט . גם עם פלג מתנהלים הליכים משפטיים בעקבות אי בניית הפרוייקט והחזר                ההלוואה.

ז. לאחר חתימת ההסכם עם פלג, רכשה התובעת את כל יתרת הדירות בבנין, למעט דירת נעמי ומשה פינקל. בין התובעת ובין פינקל התנהלו מגעים לרכישת        דירת פינקל, וביום 13.6.13 אף נשלח לתובעת מכתב בא כוחו של פינקל, אליו צורפה טיוטת הסכם. 

ח. בד בבד, נוהלו מגעים בין הנתבע לבין התובעת, במהלכם הוצעה לנתבע דירה אחרת במקום דירת התמורה. בין היתר הציעה התובעת לנתבע בחודש               ספטמבר 2013 דירת גן, ששוויה כמיליון ₪ יותר מדירת התמורה שהובטחה לו בחוזה וזאת תמורת תוספת של 300,000 ₪ בלבד. הנתבע דחה את ההצעה.

ט. ביום 28.10.13 נחתם בין הנתבע ובין נעמי ומשה פינקל הסכם, לפיו רכש הנתבע את דירת פינקל תמורת 1,250,000 ₪.

י. לאחר רכישת דירת פינקל, הודיע הנתבע לתובעת על רכישת דירת פינקל ובין הצדדים המשיכו מגעים, לשם רכישת דירת פינקל על ידי התובעת.

יא. ביום 13.2.14 רשמה התובעת הערות אזהרה על הדירות שרכשה בבנין, לרבות דירת הנתבע.

יב. בחודש יוני 2014 "התפוצץ" המשא ומתן וביום 29.6.14 שלח הנתבע לתובעת מכתב ובו ביקש לבטל את ההסכם. במכתבו טען הנתבע כי האיחור במסירת דירת התמורה על ידי התובעת מהווה הפרה יסודית של ההסכם ומצדיקה את ביטולו.

יג. ביום 6.7.14 שלחה התובעת לנתבע מכתב ובו דחתה את בקשתו לבטל את ההסכם.

יד. בהמשך, שלח הנתבע לתובעת 3 מכתבים נוספים בהם הודיע על ביטול ההסכמים.

טו. ביום 5.10.14 נודע לנתבע על רישום הערת האזהרה על דירתו והוא פנה אל התובעת בדרישה לבטלה. וההערת אזהרה אכן בוטלה. 

טז. ביום 9.3.15 הגיש הנתבע נגד התובעת תביעה כספית על סך 410,000 ₪ (ת.א. 18819-03-15 בבימ"ש השלום בקריות [פורסם בנבו]). הדיון שם עוכב         עד הכרעה בתביעה זו.

יז. ביום 3.7.15 הגישה התובעת תביעה זו.

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק, כי על דיני החוזים חולש עקרון תום הלב המחייב את שני הצדדים לנהוג בתום לב ובנאמנות זה כלפי זה. 

הנתבע ידע כי התובעת רכשה את הדירות בבניין לשם הריסתו ובניית בניין אחר במקומו במסגרת עסקת פינוי בינוי וכי תנאי לביצוע פרויקט פינוי בינוי הוא רכישת כל דירות הבניין על ידי התובעת ופינוין. 

רכישת דירה אחרת בבניין על ידו משמעותה הייתה סיכול פרויקט פינוי בינוי וחוסר אפשרות התובעת להוצאתן לפועל ככל שהתובעת לא תענה לדרישותיו. בנסיבות אלו יש לחייב את הנתבע למכור לתובעת את הדירה בתמורה אותה שילם הנתבע. יש לעשות היקש מהוראות חוק פינוי ובינוי (פיצויים) ולחייב את הנתבע לפצות את התובעת בגין סירובו למכור לה את הדירה הנוספת, כאשר בנסיבות אלו יש לראות בתובעת כמי שהינה בעלת רוב דירות מיוחס בבניין ויש לראות בסירוב הנתבע כבלתי סביר. 

ההסכמים בין התובעת והנתבע תקפים כאשר בנסיבות העניין הנתבע לא ביטל את החוזה כדין, אין מדובר בהפרה יסודית מצד התובעת ולכל היותר היה הנתבע זכאי לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה. 

• ראו: תא (חי') 6157-07-15 עדירן פיורה השקעות (1996) בע"מ נ' גל אלימי